תאורית השינוי של שוות

 

בשנות השמונים הראו שתי חוקרות, ליכט ודוויק, כי נערות מתבגרות נוטות להאשים את עצמן כאשר הן נתקלות בכישלון, בעוד שבנים בדרך כלל מאשימים נסיבות חיצוניות.

לדוגמה, אם ילד וילדה נבחנים באותו מבחן ומקבלים ציון נמוך, סביר יותר שהנערה תגיד על עצמה "אני לא חכמה מספיק. אני פשוט לא טובה במתמטיקה" ואולי אפילו "אני טיפשה". בעוד הנער נוטה יותר לומר "הבחינה היתה קשה" או "המורה לא מחבב אותי". ומה קורה אחרי המבחן הזה? הנערה תרגיש שהיא כישלון. היא לא תרצה ללמוד יותר מתמטיקה אם היא לא חייבת. בעוד הילד כנראה ישכח את המבחן הזה מחר...

 

ליכט ודוויק גם הראו כי ההאשמה העצמית הזו גורמת לנערות להערכת חסר והימנעות ממשימות שבהן הן עלולות שלא להצליח. הנטייה הזאת מונעת מצעירות רבות להגשים בסופו של דבר את הפוטנציאל המלא שלהן ולהגדלת הפערים בין גברים ונשים בשלב מאוחר יותר בחיים.